ארגון מנהלי בריכות שחיה
מרכזי ספורט ונופש ישראל

 

 

 

 
כתבה בנושא תביעות פארקי מים ובריכות שחיה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3922380,00.html

שמור על עובדיך מרוצים, זה זול יותר:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3843353,00.html

בריכות בקיבוץ זה לא עסק:
בית המשפט פסק שוב - בריכת שחיה קיבוצית אינה זקוקה לרשיון עסק, כל עוד היא משרתת את החברים ואורחיהם בלבד. שינוי ה"סיווג" עלול לשנות את ההחלטה.  
בתאריך 29.5.2003 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת את ערעור המדינה והותיר על כנה את פסיקת ביה"מש השלום בענין רישוי עסק לבריכות שחיה קיבוציות. השופטים אישור למעשה כי גם להבא לא תזדקק בריכת שחיה קיבוצית לרשיון עסק, כל עוד היא משרתת את החברים ואורחיהם בלבד.
במשך עשרות שנים נוהלו חלק מבריכות השחיה הרחק מכל תקנה וחוק מדינה. בשלהי שנות ה-60 היה נסיון בודד וכושל לחייב קיבוץ ברישוי עסק לבריכה, אלא שמאז בא שקט על המים. לפני כ-3 שנים יצאה ממשרד היועץ המשפטי של משרד הפנים הנחיה מחודשת לתבוע רישוי כזה גם לבריכות הקיבוציות. בעיצומו של קיץ 1998, פשטו שוטרי ישראל על הבריכות כדי לאכוף את החוק, הטילו קנסות כבדים ואילצו את מפעיליהן להתחייב לטפל בהקדם ברישוי הנדרש. ההשקעה הנדרשת ב"התחייבות" להתאמת בריכת שחיה קיבוצית מצויה לרישוי עסק נאמדת בכ-300-900 אלף ש"ח. בעיצומה של מלאכת האכיפה החליטו מספר קיבוצים באזור העמקים להתעמת עם מדינת ישראל בביהמ"ש.
ביהמ"ש זיכה בנובמבר 1999 את האחראים על הבריכות, ארז עצמון (משמרת העמק), יעקב אסולין (גבת), תמיר דקל (עין השופט) ועזרא ינוקא (דליה). בנימוקיו קבע השופט כי הבריכה מיועדת לחברי הקיבוץ בלבד. אין כל ראיה לכך ששולמו כספים בעבור הכניסה אליה. הוא גם דחה את טענות המדינה כאילו חייבת הבריכה, ככל בריכה, להיחשב "עסק" עפ"י סעיף 32 לחוק רישוי העסקים.
ביהמ"ש אימץ את גרסת בא-כח הנתבעים עו"ד גיורא מיכאלי, שטען כי לפני כ-30 שנה האשימה המדינה את קבוץ הגושרים בעבירה דומה ואז קבע ביהמ"ש שאין לפרש סעיף זה על דרך ההרחבה ויש לבחון את האופי המסחרי שבעיסוק, ש"שם לא כן" פסק אז השופט, "כל מטבח בבית פרטי יחשב כמסעדה ויהא טעון רישוי, כל חדר שינה בבית פרטי יחשב כבית הארחה או בית מלון...".
גם ב-1999 לא ברור לשופט "מדוע הוגשו כתבי אשמה כשלא היו מלכתחילה ראיות לכאורה לביסוס האשמה... הטענה הכללית של התביעה על כך שבריכות שחיה אלה שינו את אופיין אין לה על מה לסמוך... מדוע אם כן מתמקדת התביעה בקיבוצים", הוא תמה "ואל למשל נגד מחזיקי בריכות בבתים משותפים בצפון ת"א"? המדינה ערערה.
בנימוקים לדחיית הערעור מסכימים ביניהם שניים מהשופטים כי הוראת החזק אינה מכלילה את הבריכה הקיבוצית. "העובדה שהבריכה במקרה שלנו היתה פתוחה לקהל הרחב כשלעצמה אינה הופכת את ניהול והחלזקת הבריכה לעסק. באשר לנעדר מהחזקה זו צביון מסחרי, עסקי כלשהו", הם כותבים ומוסיפים: "האמירה של 'אילו היה מקום העיסוק פתוח לקהל הרחב' אינה יכולה להלום קיבוץ וממילא גם לא בריכה שבתחומו".
"הקיבוץ, מעצם הוויתו אינו יכול להיות פתוח לקהל הרחב בהיותו קומונה סגורה של חבריו, מעין משפחה מורחבת, שמקיימת משק בית משותף ובו כל המאפיינים של משק בית כגון חדר אוכל, מכבסה, אמצעי ייצור, מרכול וכו'... שאם לא כן, ואם לא כך יעשה, לא לקיבוץ יחשב עוד." לא נעלמה מעיני השופטים העובדה שעל הקיבוצים עוברים שינויים ותמורות, אבל במקרה זה לדבריהם, לא הובאו כל ראיות הנוגדות את העובדה שהבריכות משרתות רק את חברי המשקים ואורחיהם. אילו המצב היה שונה, הם פוסקים, גם מסקנתם היתה שונה. השופט השלישי שישב בהרכב הגיע לאותה מסקנה בדרך אחרת. צריך לדבריו לבחון את המטרות אותן ביקש המחוקק להשיג ברישוי עסקים: איכות הסביבה, מניעת מפגעים ומטרדים, בריאות הציבור, סכנה לשלום הציבור ולבטיחותם של בני אדם הנמצאים במקום העסק ובסביבתו ועוד. גם בריכות השחיה לחברי הקיבוץ ואורחיהם, בית הקולנוע המקומי וחדר העוכל צריכים לדעתו בכל ההגנות שמעניק מנגנון הרישוי. אלא שההבדל הוא אומר, בתכולה. "את תכולת החוק יש לבחון לפי נתוניה של הבריכה המסויימת העומדת לדיון, בגודלה, במספר האנשים העשויים לעשות בה שימוש". היות ואין ראיות על המאפיינים האלה, קובע השופט, "אין בידנו לקבוע אם בריכות אלה חייבות רישוי אם לאו ומטעם זה אני מציע לדחות את הערעור".

 

איגוד מנהלי בריכות שחיה.  מושב גינתון ת.ד. 190 מיקוד 73110 טלפון: 052-3344012 פקס: 08-9152957   דוא"ל :  Israel.pool.org@gmail.com